בהעלותך

רקע

פרשת "בהעלותך" מתארת שני מצבים. מצב אחד הוא של התעלות: הפרשה מתחילה בהנחיה מפורטת לגבי הדרך בה צריך להדליק את הנרות במנורה של המשכן, ומספרת על הרצון של האנשים שהיו טמאים בחג הפסח לממש את החג. אנשים אלו, שמסיבות שונות לא יכלו לקיים את החג, מבקשים לחגוג ולהקריב קורבן פסח – מדובר ברצון רוחני להתעלות ולהיטהר.

המצב השני קשור לקשיים השונים שבני ישראל יעברו בדרכם במדבר, אולי מתחילת התיקון שלהם ועד לכניסתם בסופו של דבר לארץ ישראל. העם שיצא ממצרים ועבר דרך ארוכה, פיזית ובעיקר נפשית ורוחנית, שוב שוכח את כל הטוב שקרה לו ומתלונן על היציאה ממצרים. הם רוצים בחזרה את "הבצלים והאבטיחים" שקיבלו שם, במצרים, כאילו בחינם. הסיפור האחרון הוא על מרים שחלתה בצרעת בעקבות דברים שאמרה על משה.

גם וגם

הנטייה הטבעית שלנו כבני אדם היא לנקוט צד, כי אנו מרגישים ביטחון בתוך מסגרת ועמדה מסודרת. החיסרון של נטייה זו הוא בכך שהיא לא מאפשרת חופש בחירה שנוגע לרגע הנוכחי. פרשת בהעלותך – שנוגעת, כאמור, מצד אחד בהתעלות, בחיבור לעניין רוחני, ומצד שני, באותו הזמן גם מביאה בפנינו את החלקים ה"נמוכים" של האדם, את התלונות והקיטורים – מזמינה אותנו לזכור ולקבל באהבה שאנחנו גם וגם:

יש בנו גם חלק רוחני, נשמתי, וגם חלק חומרי, פיזי. רק קבלה ותקשורת נכונה בין שני החלקים יכולות לאפשר חוויה של שלווה ואושר.

איך ניתן לחבר בין תלונות והתעלות

בני ישראל מקבלים את כל התנאים במדבר: הם אוכלים מהמן, שותים מבארות שקיימות במיוחד בשבילם, ובכל זאת הם מתלוננים. קשה להם לראות את הטוב. אומרים על מן, שהטעם שלו היה תלוי במי שטעם: חשיבה חיובית = טעם טוב, חשיבה שלילית = טעם פחות טוב. זמן הפרשה הוא בדרך כלל בצמידות לחג השבועות, כאשר חג השבועות מספר איך מרות המואבייה, בתו של מלך מואב שהתגיירה, נולד דוד המלך. גם רבקה, אימו של יעקב אבינו, הגיעה ממשפחה בעייתית, ואנחנו לומדים שדווקא מהמקור הקשה, השונה, יכול להיוולד הטוב ביותר.

אם כן, תמיד קיימת האפשרות לעשות טוב, תמיד יש הזדמנות לשינוי.

מרים

מרים שואלת בפרשה האם היא צריכה לנהוג כמו משה בעניינים מסוימים. דבריה עדינים והגיעו ממקום שנראה כמו בדיקה עצמית, ולמרות העדינות והרגישות שהיא מגלה, היא נענשת בצרעת. מרים היא נביאה, דרגתה הרוחנית גבוהה, כך שעולה השאלה: למה היא נענשת כל כך בחומרה? ונראה שהתשובה היא, שככל שהדרגה הרוחנית גבוהה כך צריך יותר להיזהר במה שאומרים, במה שחושבים ובכלל חשוב להקפיד על ההתנהלות (ככל שהרצפה נקיה, כך מתגלה לכלוך קטן יותר). משה, אחיה, מתפלל עליה וצועק את הפסוק הידוע: "אל נא רפא נא לה".

השבוע אפשר להתחבר לכוח הריפוי ולכוחו של האיזון, ולזכור: העולם הוא לא מקשה אחת. הקונפליקט בין החומר לרוח, בין הנשמה לגוף, קיים כל הזמן. נעים יותר לחיות איתו בשלום. לפעמים צריך לטפל בגוף ולפעמים בנשמה. מציאת האיזון הזה יוצרת מרכז פנימי, שלו ורגוע.

שבת שלום