מטות

בשנים לא מעוברות קוראים את שתי הפרשות, מטות ומסעי, ביחד. אלו הן הפרשות האחרונות בספר במדבר.

אנחנו נמצאים בסיומה של תקופה, תקופה שבה השתנו בני ישראל בכל הרבדים. הם יצאו ממצרים, הפכו משבטים בודדים לעם מאוחד, וכשהם יצאו פיזית ממצרים, הם יצאו ברמה הרוחנית מהמייצרים האישים שלהם – ממקום רגשי/רוחני שמסמל שיעבוד, אל חוויה של חופש. הם למדו שלבחירה שלהם יש כוח ומשמעות.
גם אנחנו נמצאים צעד אחד לפני סוף השנה. חודשים אב ואלול הם חודשים שמסכמים את השנה ומכינים את הקרקע לשנה חדשה. בני ישראל עומדים להיכנס לארץ ישראל, וזו תהיה תקופה חדשה, ממש כמו השנה החדשה שמתחילה אצלנו.

מנהיג אמיתי

משה לא ימשיך איתם ולא יכנס לארץ כנען. הוא מעביר את ההנהגה ליהושע בן נון. אבל לפני שהוא נפרד הוא עורך סיכומים וממשיך לשמור עליהם ולהנהיג אותם. שניים וחצי מבין שניים-עשר השבטים רוצים להיפרד מהעם ולשבת בעבר הירדן המזרחי, ומשה מוודא שהם מבינים את האחריות שיש להם גם על השבטים האחרים, הוא מזכיר להם את הנדרים וההבטחות וגם את המלחמות שעוד עומדות לפניהם.
משה מנחה ומראה לעם שהדרך לישיבה נוחה וטובה בגבולות שלהם – במקום שבו הם בחרו לחיות ובו הם יוכלו להתפתח – עוברת דרך הגנה על הגבולות, ובעיקר דרך חיזוק האחדות.

כך נראה מנהיג: הוא סולל את הדרך לבא אחריו, הוא מאחד ומחזק את האנשים, אבל גם מבקש ומזכיר את האחריות האישית שכל אחד צריך לקחת על עצמו ועל הקבוצה. הוא מדבר על התמסרות ועזרה הדדית.

המטה

המטות מסמלים את המטה שקיים בתוך כל אחד מאתנו. מטה מלשון הטיה, היכולת להטות, לבחור את כיוון ההתפתחות. לכל אחד יש את העמוד הפנימי שמנחה אותו, לכל אחד יש את הבחירה האישית: את היכולת להנהיג את הדרך לבחור איך הוא יעבור את המסע. חלק מהמסע זה גם החיבור הפנימי האישי לרגשות, למחשבות, לפנימיות.
במטה  כדאי להשתמש בחוכמה. קל להשתמש במטה בקלות דעת, קל להכות איתו – להיות ביקורתיים, לכעוס – אבל נכון יותר לשמור עליו ולנהוג בו בכובד ראש, זאת אומרת, להיות סבלניים לעצמנו ולאחרים, לא להיות קיצוניים, לשים גבול ברור, אבל גם לטפח את מה שנמצא בתוך הגבול כראוי.

שבת שלום