מסעי

בשנים לא מעוברות קוראים את שתי הפרשות, מטות ומסעי, ביחד. אלו הן הפרשות האחרונות בספר במדבר.

אנחנו נמצאים בסיומה של תקופה, תקופה שבה השתנו בני ישראל בכל הרבדים. הם יצאו ממצרים, הפכו משבטים בודדים לעם מאוחד, וכשהם יצאו פיזית ממצרים, הם יצאו ברמה הרוחנית מהמייצרים האישים שלהם – ממקום רגשי/רוחני שמסמל שיעבוד, אל חוויה של חופש. הם למדו שלבחירה שלהם יש כוח ומשמעות.
גם אנחנו נמצאים צעד אחד לפני סוף השנה. חודשים אב ואלול הם חודשים שמסכמים את השנה ומכינים את הקרקע לשנה חדשה. בני ישראל עומדים להיכנס לארץ ישראל, וזו תהיה תקופה חדשה, ממש כמו השנה החדשה שמתחילה אצלנו.

מנהיג אמיתי

משה לא ימשיך איתם ולא יכנס לארץ כנען. הוא מעביר את ההנהגה ליהושע בן נון. אבל לפני שהוא נפרד הוא עורך סיכומים וממשיך לשמור עליהם ולהנהיג אותם. שניים וחצי מבין שניים-עשר השבטים רוצים להיפרד מהעם ולשבת בעבר הירדן המזרחי, ומשה מוודא שהם מבינים את האחריות שיש להם גם על השבטים האחרים, הוא מזכיר להם את הנדרים וההבטחות וגם את המלחמות שעוד עומדות לפניהם.
משה מנחה ומראה לעם שהדרך לישיבה נוחה וטובה בגבולות שלהם – במקום שבו הם בחרו לחיות ובו הם יוכלו להתפתח – עוברת דרך הגנה על הגבולות, ובעיקר דרך חיזוק האחדות.

כך נראה מנהיג: הוא סולל את הדרך לבא אחריו, הוא מאחד ומחזק את האנשים, אבל גם מבקש ומזכיר את האחריות האישית שכל אחד צריך לקחת על עצמו ועל הקבוצה. הוא מדבר על התמסרות ועזרה הדדית.

מסעות פנימיים

הפרשה מסמלת את המסעות שעושה האדם בחייו. בני ישראל עשו ארבעים ושניים מסעות במדבר. הבעל שם טוב מסביר שגם האדם עושה לא מסע אחד אלא ארבעים ושניים מסעות רוחניים בימי חייו – בכל מסע, הוא יוצא ממקום מצומצם שאין בו התפתחות אל מקום שיש בו נוכחות והתפתחות אישית. המסעות הברורים ביותר הם: רגע הלידה ורגע המוות.

על מנת לחיות בתחושה של מימוש פוטנציאל אנחנו צריכים להיות כל הזמן במצב של התפתחות אישית, תמיד להיות בתנועה קדימה.

שבת שלום